עיכוב בקבלת טיפול רפואי עקב תנאי העבודה – האם “פגיעה בעבודה”?

מאת: עו”ד איתי גלסברג / 23.1.18

“פגיעה בעבודה” מוגדרת בחוק הביטוח הלאומי, התשנ”ה-1995, כ-תאונת עבודה או מחלת מקצוע. תאונת עבודה מוגדרת בעיקר כתאונה שאירעה לעובד תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעסיקו או מטעמו. מחלת מקצוע הינה מחלה שעובד לקה בה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעסיקו, ואשר נכללת ברשימת מחלות המפורטות בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי”ד-1954.

בית הדין לעבודה הרחיב בעבר את מעגל הפגיעות בעבודה ואיפשר להכיר במחלות שנגרמו עקב תנאי העבודה, למרות שאינן מפורטות בתקנות הנ”ל, בנסיבות בהן המחלות נגרמו על ידי רצף של פגיעות זעירות חוזרות ונשנות בעבודה, אשר כל אחת גורמת נזק מזערי ובהצטברן גורמות לנזק ממשי, שהוא המחלה עצמה – “תורת המיקרו-טראומה”. לאחרונה חלה התפתחות בפסיקת בתי הדין לעבודה, אשר מבשרת כי “פגיעה בעבודה” עשויה לחול גם על נסיבות שבהן טיפול רפואי מתאים במועד ותוך זמן סביר נמנע מן העובד הנפגע עקב העבודה ו/או תנאי העבודה, ובשל אי קבלת הטיפול הרפואי המתאים במועד הוחמרו מגבלות רפואיות או לא נרפאו.

עילות התביעה

במקרים בהם נמנע מאדם טיפול רפואי מתאים במועד ותוך זמן סביר בשל נסיבות שאינן בשליטתו,
ואשר בעטיו של האיחור הוחמרה מחלתו או לא נרפאה, יתכן ועומדות לו עילות תביעה מתחומים שונים:

>> במצב בו הנזק נגרם עקב קבלת טיפול רפואי בלתי סביר, לרבות בגין איחור במתן הטיפול בגין נסיבות אשר להן אחראי הצוות הרפואי, המסלול המשפטי הנכון הוא הגשת תביעת נזיקין בעילת רשלנות רפואית על פי דוקטרינת “אבדן סיכויי החלמה”;

>> במצב בו הטיפול הרפואי המתאים לא ניתן במועד עקב תנאי העבודה ו/או עקב נסיבות אשר להן אחראי המעסיק, וכאשר העיכוב בפנייה לקבלת הטיפול הרפואי גרם להחמרה במצב הרפואי, לנזק נוסף, או שמנע את ריפוי המצב הרפואי שאליו העובד נקלע, ייתכן וניתן בנסיבות מתאימות להגיש הן תביעת נזיקין כנגד המעסיק והן תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בהחמרת המצב הרפואי או ההחלמה שנמנעה כ-“פגיעה בעבודה”.

התפתחות פסיקת בית הדין לעבודה

להלן נתמקד בתביעה מן הסוג האחרון, ובהתפתחות פסיקת בתי הדין לעבודה ביחס אליה. עד לאחרונה היו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה ובפסיקות בתי דין אזוריים רמזים לאפשרות להכיר בנזק מסוג זה כנזק שנגרם עקב “פגיעה בעבודה”:

ב-עב”ל 36150-04-11 חליל סילמאן עיטווה – המוסד לביטוח לאומי (13.5.12) טען המערער כי נזקו בגין אוטם שריר הלב בו לקה הוחמר מאחר והמעסיק השהה את פינויו ממקום העבודה לקבלת טיפול רפואי. הצדדים קיבלו את המלצת בית הדין הארצי להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי “על מנת שידון בטענת המערער כי המעביד השהה את הפינוי ממקום העבודה לקבלת טיפול רפואי. זאת על יסוד שמיעת עדויות, לרבות עדות המעביד, אשר יוזמן להעיד”.

דהיינו, בית הדין הארצי סבר כי ככל שטענת השהיית הפינוי תוכח – ניתן יהיה להכיר בפגיעה הלבבית (וליתר דיוק בהחמרתה) כ-“פגיעה בעבודה” (במקרה זה התביעה בסופו של דבר נדחתה, מכיוון שהעובד לא הצליח להוכיח את טענתו כי המעסיק מנע ממנו להתפנות לקבלת טיפול רפואי (ב”ל (י-ם) 10761/09 חליל סילמאן עיטווה – המוסד לביטוח לאומי (10.11.14)).

ב-ב”ל (ת”א) 6355/07 (בו התובעת הייתה מיוצגת על ידי עורכי הדין אפרים גלסברג ואיתי גלסברג) נדונה פטירתו הפתאומית של רב חובל על אוניה בלב ים עקב אירוע לבבי, כאשר עקב תנאי העבודה המיוחדים של ימאים בלב ים לא ניתן היה להעניק לרב החובל טיפול רפואי מתאים. בית הדין קבע כי אלמלא תנאי העבודה רב החובל המנוח יכול היה להינצל ולכן נקבע כי המנוח נפטר עקב “פגיעה בעבודה”. זאת, על אף שנקבע כי האירוע הלבבי עצמו לא נגרם עקב העבודה ו/או עקב אירוע חריג בעבודה.

ב-ב”ל (חי’) 2766/03 (בו התובע היה מיוצג על ידי עו”ד אפרים גלסברג) נדון ליקוי שמיעה אשר נותר לתובע, רב חובל אוניה, לאחר הופעת חירשות פתאומית בזמן עבודתו בלב ים. בית הדין קבע כי אלמלא תנאי העבודה הנזק יכול היה להימנע, שכן קבלת הטיפול הרפואי המתאים מוקדם יותר ובמועד היה מגדיל משמעותית את סיכוייו להחלים לחלוטין מן החירשות הפתאומית, ולכן נקבע כי ליקוי השמיעה שנגרם לתובע הוא “פגיעה בעבודה”. זאת, על אף שהחירשות הפתאומית עצמה הופיעה ללא קשר לתנאי עבודתו של התובע באוניה.

החמרת מחלה כפגיעה בעבודה?

לאחרונה, בעב”ל 8653-08-15 המוסד לביטוח לאומי – מיכל חזוט (16.11.17), התקיים דיון מעמיק בבית הדין הארצי בסוגיה בה עוסק מאמר זה ונפסק ברוב דעות כי באופן עקרוני ניתן לראות בהחמרה במחלה שנגרמה עקב עיכוב בקבלת טיפול רפואי בשל תנאי העבודה כ-“פגיעה בעבודה”. פסק דין זה עסק בזכאות אלמנת המנוח שלמה חזוט ז”ל לגמלת תלויים בנפגע עבודה, המשולמת לאלמנה אשר בן זוגה נפטר עקב “פגיעה בעבודה”, וכן לילדיהם הקטינים.

המנוח עבד במתקן התפזורת בנמל אשדוד ונפטר בגיל 39 מסרטן חלל מערות האף. האלמנה וילדיה הקטינים טענו כי המחלה נגרמה כתוצאה מהחשיפה לחומרים בעבודה בנמל. שלושה מומחים אשר מונו בתיק קבעו כי אין קשר סיבתי בין החומרים אליהם נחשף המנוח בעבודתו למחלתו. עם זאת, המומחה השלישי שמונה בתיק קבע כי “ייתכן ובתנאי עבודה אחרים תלונות מקדימות בדרכי הנשימה היו מקבלות התייחסות רפואית… מוקדמת יותר ונכונה יותר. תלונות דרכי נשימה עליונות, אשר בדיעבד היו יכולות להיות מיוחסות לשאת הלוע האפי, יכולות היו להתייחס, בשוגג, לחשיפה לאבק. לכן, יש קשר סיבתי, בהגדרה הרחבה, לתנאי עבודתו…“, דהיינו, אלמלא תנאי העבודה ייתכן ומחלת המנוח הייתה מאובחנת מוקדם יותר, לפני שלב 4 בו היא אובחנה.

בית הדין הארצי קבע ברוב דעות כאמור כי באופן עקרוני ניתן לראות בהחמרת מחלה עקב עיכוב בקבלת טיפול רפואי מתאים בעטיים של תנאי העבודה כ-“פגיעה בעבודה”, וכי אין הצדקה להבחין בין מצב בו תנאי העבודה החמירו באופן ביולוגי-פיזיולוגי את המחלה לבין מצב בו תנאי העבודה גרמו למיסוך הבעיה הרפואית ובשל כך לאיחור באבחונה כתוצאה מכך ולהחמרה עד לקבלת האבחון הנכון. יצוין כי במקרה קונקרטי זה קבעה דעת הרוב כי לא הובאו מספיק ראיות להשערת המומחה כי תנאי העבודה אכן גרמו לטעות באבחון הרפואי וכתוצאה מכך להחמרת המחלה עד לאבחונה בשלב 4 והדיון הפרטני הוחזר לבית הדין האזורי להפניית שאלות הבהרה נוספות למומחה.

דעת המיעוט בבית הדין הארצי סברה כי לא ניתן לראות באיחור באבחנה כ-“תאונה”, שהינה אירוע פתאומי אשר ניתן לאיתור בזמן ובמקום מסוים, בעוד שאבחנה רפואית היא תהליך רפואי מושכל של העלאת השערות באשר למקור התלונה, הכולל לעתים העלאת אבחנות מבדלות ואינו אירוע פתאומי, ואף לא ניתן לאיתור בזמן ובמקום מסוים.

פתרון לקושי הטכני-פורמאליסטי

אנו סבורים כי קושי זה, שהינו טכני-פורמאליסטי במהותו, ניתן לפתרון במספר דרכים, כתלות בסוג הפגיעה וסוג המחלה: במקרים בהם תנאי העבודה כבר הוכרו ככאלה שיכולים להקים תשתית להכרה בפגיעה כ-“מיקרוטראומה”, הרי שכפי שקבעה דעת הרוב בעניין מיכל חזוט, האירוע התאונתי הוא החשיפה התעסוקתית המתמשכת לחומרים. בנוסף, במידה והנזק שנגרם הינו המיסוך אשר גרם לאיחור באבחון, אזי ניתן לראות את המשך החשיפה לחומרים לאחר היווצרות המחלה והופעת התלונות בתיק הרפואי כרצף של פגיעות זעירות חוזרות ונשנות אשר בהצטברן יוצרות את הנזק הממשי הרלוונטי – המיסוך אשר גרם לאיחור באבחון.

במקרים בהם הליקוי הרפואי נוצר באופן פתאומי (דוגמת אירוע לב, חירשות פתאומית), רגע הופעת הליקוי הוא אירוע פתאומי הניתן למיקום בזמן ובמקום, ועל כן מקיים את היסודות הנדרשים של “תאונה”. ניתן אף במקרים של אירועי לב או אירועים מוחיים המחייבים הוכחת “אירוע חריג בעבודה” לראות ברגע הופעת הליקוי כ-“אירוע חריג בעבודה”, או במקרים של פגיעה נפשית המחייבת הוכחת “אירוע מיוחד בעבודה” לראות ברגע הופעת הליקוי שלא טופל במועד כ-“אירוע מיוחד בעבודה”. זאת ועוד, בפסק הדין ב-ב”ל (ת”א) 6355/07 שהוזכר לעיל קבע בית הדין האזורי (כב’ השופטת אריאלה גילצר-כץ) כי הבידוד והריחוק של ימאים המועסקים על אוניות בלב ים יוצרים להם סיכון משמעותי נוסף במידה וייפגעו מתאונה הקשורה במישרין לעבודתם או יסבלו מחולי שאין כל קשר בינו לבין העבודה. בית הדין פסק כי יש לראות בסביבת עבודה כזו, שהינה סלחנית פחות למצבו הקונסטיטוציונלי של העובד, כ-“גורם חיצוני נראה לעין”, ולהעביר אל המוסד לביטוח לאומי את הנטל להוכיח כי הפגיעה או החמרתה אינם תוצאה של תנאי העבודה.

לפיכך ניתן לומר כי פסיקתו האחרונה של בית הדין הארצי לעבודה מבשרת כי בפני מבוטחים עשויה לעמוד האפשרות לזכות בהכרה כנפגעי עבודה, על הזכויות הנלוות להכרה זו, אף אם המחלה עצמה הינה קונסטיטוציונלית ולא נגרמה עקב תנאי העבודה וזאת במקרים מיוחדים שבהם תנאי העבודה מנעו מן הנפגע לקבל טיפול רפואי מתאים במועד – וכאשר אי קבלת הטיפול הרפואי המתאים במועד גרם להחמרת המחלה, או מנע מן הנפגע להחלים ממנה.

פרטי התקשרות

כתובת: שדרות המגינים 64, קומה 2
תיבת דואר 400
חיפה, מיקוד 3100301

טלפון:04-8663483
פקס:04-8660794
צור קשר
שם מלא:
מייל:
טלפון:
הודעה: