הפסדי פנסיה בתביעת נזקי גוף

מאת: עו"ד איתי גלסברג | פורסם בתאריך: 7/5/19

בתביעות לפיצויים בגין נזקי גוף (בעיקר תאונות על סוגיהן, לרבות תאונות דרכים ותאונות עבודה ותביעות רשלנות רפואית), כאשר נזק הגוף גרם לנכות לצמיתות, בית המשפט פוסק פיצוי בגין הפסדים שייגרמו לניזוק בעתיד, מיום פסק הדין ועד סוף תוחלת חייו. בין היתר נפסקים פיצויים בגין הוצאות רפואיות לעתיד, עזרת הזולת לעתיד, וכן הפסדי השתכרות ופגיעה בפוטנציאל ההשתכרות – הפסדי השתכרות עלולים לגרום באופן טבעי לפגיעה בפנסיה העתידית של הניזוק.

בעבר לא היו הסדרים פנסיוניים לכלל עובדי המשק ורק למעטים היו הסדרים פנסיוניים, במסגרת של פנסיה תקציבית או עובדים במפעלים, אשר חלו עליהם הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה, אשר קבעו חובת הפרשה לביטוח פנסיוני (כגון בענפי התעשייה, המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, ההובלה ועוד). ביום 1.1.2008 נכנס לתוקף צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, אשר קבע חובה לבטח כל עובד בביטוח פנסיוני מקיף. צו ההרחבה תוקן ועודכן מאז, וכן הוגדלו שיעורי ההפרשות של העובד והמעסיק לביטוח הפנסיוני.

התפתחות זו גרמה בין השאר לשינוי בפסקי הדין ביחס לפסיקת פיצויים בגין ראש הנזק של הפסדי פנסיה. בעבר היה על תובעים שנפגעו להוכיח כי היו מבוטחים בביטוח פנסיוני (בקרן ותיקה או חדשה) וכי עקב התאונה איבדו את הזכות לפנסיה או שסכומה העתידי צומצם. כך למשל ב-ע"א 531/91 עיזבון המנוח משה חיון ז"ל נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(2), 51 נדחתה התביעה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה עתידיים מאחר ולא הוכח כי המנוח הפריש כספים לטובת פנסיה או כי הוא היה זכאי לפנסיה אלמלא התאונה שגרמה לפטירתו. ב-ע"א 830/76 אליהו סעדה נ' משה חמדי, פ"ד לג(1), 589, הניזוק כן זכה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה מאחר והצליח להוכיח כי היה מבוטח בקרן הפנסיה מבטחים, ושבעקבות הפסקת העבודה עקב התאונה ובעקבותיה הפסקת ההפרשות לפנסיה, איבד הוא את כל זכויותיו הפנסיוניות. לעומת זאת כיום, מעת כינונה של חובת ביטוח פנסיוני לשכירים[1], בתי המשפט כבר אינם דורשים כי התובע-הניזוק יוכיח כי בוטח בביטוח פנסיוני. ב-ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (31.12.2013) ניתן פסק דין (כבוד השופטת יעל וילנר) בעניינו של נפגע תאונת דרכים בהיותו כבן 25, אשר נותרה לו נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 100%. בפסק דין זה נקבע כי לאור הוראות צו ההרחבה יש לפסוק הפסדי פנסיה בגובה 12% מכלל הפסדי ההשתכרות של הניזוק הנפסקים על ידי בית המשפט. דהיינו, נפסק פיצוי בשיעור השווה לשיעור ההפרשות הפנסיוניות של המעסיק (לתגמולים ולפיצויים) על פי צו ההרחבה. קביעה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון בשני פסקי דין נפרדים אשר ציטטו אותו בהסכמה (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (31.7.2014); ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' ז'ק תורגמן  (27.1.2014).

בפסק הדין ב-ת"א (מחוזי חיפה) 15453-03-09 אורטל ברהום נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (16.9.2014) בתביעה שהוגשה על ידי נפגעת תאונת דרכים אשר נדרסה בחוף הים, העיר כב' השופט רון סוקול מספר הערות ואלה העיקריות שבהן:
1. ראשית, כי קיימים שני מסלולים לחישוב הפיצוי – מסלול אחד הינו חישוב הפסד הפנסיה עצמו, כלומר קביעת הפיצוי על פי ההפחתה הצפויה לניזוק בהגיעו לגיל הפנסיה, דהיינו ההפסד שיחווה בין גיל הפנסיה לתום תוחלת חייו ומסלול שני הינו פיצוי בגין אבדן הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה. ההחלטה באיזה מסלול לבחור היא בידי הניזוק;
2. שנית, צו ההרחבה מגביל את ההפרשות החובה רק עד לגובה השכר הממוצע במשק. לפיכך במקרים שבהם הפיצוי מחושב לפי שכר גבוה מכך, יש לגזור את ההפסד רק מחלק מהפסדי השכר;
3. שלישית, בית המשפט סבר כי יש להתחשב גם בהאצת התשלום – כלומר כי הפיצוי משולם ביום פסק הדין בגין נזק שייגרם רק בעתיד, במועד הגעת הניזוק לגיל הפרישה – ולכן יש לבצע היוון מתאים. נכון להיום בית המשפט העליון עדיין לא הכריע בסוגיה האחרונה.

במספר פסקי דין של בתי משפט מערכאות נמוכות יותר לא הסכימו השופטים עם עמדה זו. השופטים נימקו עמדתם בין היתר כך: ראשית, הפיצוי הנפסק בשיטה הנוכחית ממילא אינו מביא בחשבון את אובדן התשואה על ההפקדות שהיו נצברות במשך השנים עד לגיל הפרישה, כך שהיוון הסכום – שנועד להפחית את התשואה הפוטנציאלית בגין הקדמת מועד תשלום עתידי – יגרום לקיפוח כפול של הניזוקים. שנית, שיטת החישוב ללא ביצוע היוון פשוטה יותר ותואמת את המטרה של פישוט וייעול הדיון ומניעת ספקולציות (ת"א (מחוזי חיפה, כב' השופטת יעל וילנר) 19489-10-10 יעקב מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (3.3.2015); ת"א (מחוזי נצרת, כב' השופט בנימין ארבל) 18560-03-12 זיאדאת נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (16.11.14); ת"א (שלום עכו, כב' השופט איברהים בולוס) 1623-12-12 שאמי בהאא נ' אור חיסום זכוכית בע"מ (24.9.2015).

לעמדה זו, שהיא הנכונה יותר לדעת כותב שורות אלו, ניתן להוסיף גם את הנימוקים הבאים: ראשית, יש להבחין בין מועד מימוש הזכות (מועד תחילת קבלת הפנסיה המופחתת) לבין מועד ההפסד, שאכן נגרם מדי חודש; שנית, חוק הפיקוח על שירותים פיננסים (קופות גמל) מאפשר למבוטח למשוך את הכספים בנסיבות מסוימות, ותיקון מס' 21 הקל מאוד על משיכת כספי הפיצויים, בכך שהגביל את התקופה שבה המעסיק יכול למנוע מן העובד למשוך את כספי הפיצויים או לדרוש לקבלם בחזרה לארבעה חודשים בלבד. לכן החזקה שההפסד מתממש רק במועד הפרישה אינה בהכרח נכונה. כאמור, בית המשפט העליון טרם הכריע במחלוקת פוסקים זו וכיום הכלל של חישוב הפיצוי במקרה בו הניזוק בוחר במסלול הפיצוי על פי אבדן הפרשות המעסיק היא פסיקת פיצוי בשיעור 12.5%, שיעור הפרשות המעסיק לקרן הפנסיה בהתאם לצו ההרחבה. כמובן שניתן לחרוג מן הכלל בהתאם לנסיבות הספציפיות ובכפוף להבאת הוכחות מתאימות, כפי שנדרש בעבר לפני ההתפתחות בפסיקה כפי שתוארה במאמר זה.

משרד עורכי דין בחיפה אפרים גלסברג עוסק בסוגיות משפטיות מסוג זה – אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו בכל עת לייעוץ ובירור האפשרויות העומדות לרשותכם!

[1] ביחס לעצמאים חוקק חוק אשר נכנס לתוקף בשנת 2017, ושאינו מענייננו כאן